להקשיב מעבר למילים

היא נכנסה לחדר והרגשתי שהיא מאוד נסערת. רבתי עם לינור. אני יודעת כבר מה תגידי לי אבל הפעם אני יודעת שאני צודקת. היא הגזימה לגמרי.  ככל שהיא דיברה, היא נשמעה כועסת יותר ויותר. המילים פשוט נורו לה מהפה: “אי אפשר לראות את זה אחרת חוץ מאשר זילזול. היא פשוט מזלזלת בי. כל מה שאני עושה זה להקשיב לה, מתי שהיא צריכה אני מפנה הכל ומקשיבה לה. את יודעת כמה שעות לינור יש לי עם כל הבעיות שלה. אבל כשאני פעם אחת צריכה אותה, היא מתחמקת ממני… אני עסוקה ממי, אני אחזור אליך, אופס סליחה, ברח לי, אני אתפנה ואחזור. ושום דבר. ארבעה ימים שאני מתבשלת. זהו, היא גמרה אצלי. מהבוקר היא מנסה לדבר איתי ואני לא עונה. לא רוצה לשמוע אותה בכלל. 

הקשבתי לה, מנסה לשמוע מעבר לסיפור, מעבר למלל. המוסיקה האמיתית נוצרת בינות לתווים. ביקשתי לכוון את הלב לשם, להקשיב למוסיקה האמיתית. כשהיא עצרה לרגע, שאלתי בשקט: “איך את מרגישה כשאת חושבת שהיא לא מיד מפנה את עצמה עבורך?”

היא השתתקה, מבטה התערפל, ופתאום הדמעות החלו לזלוג. הכעס נמס לרגע, והכאב הפנימי צף. “אני מרגישה… לבד,” היא לחשה. “אני תמיד שם בשביל אחרים, אבל כשאני זקוקה למישהו, אני תמיד מתאכזבת אני מגלה שאין שם אף אחד.”

הקשבה שיורדת לעומק – להבין את מה שלא נאמר

כשאנחנו מקשיבים, פעמים רבות אנחנו נשאבים למילים הראשונות שנאמרות – התלונות, הכעס, הביקורת. אבל פעמים רבות, מאחורי כל כעס מסתתר כאב או פחד עמוק יותר. אם נשארים רק עם מה שנאמר, התהליך יכול להישאר שטחי ולהתמקד בסיפור החיצוני. אבל אם נקשיב לעומק, נוכל לגלות את ה”סבטקסט” – התחושות והחוויות שמתחבאות בינות למילים, אלה שנרמזות בטון הדיבור, בהבעות פנים, או בשתיקות.

במקרה הזה, הכעס שלה היה רק השכבה החיצונית. עמוק בפנים, היא חשה תחושת ריקנות ובדידות – תחושה שלא העזה לבטא עד כה או להרגיש כי זה כל כך כואב. כשחזרנו אחורה לילדות, גילינו שהיא עברה חרם קשה כילדה ושגם החברה הכי טובה שלה הפנתה לה עורף. כל אירוע כזה זורק אותה לשם ומציף את הכאב. כשהיא הבינה זאת, הכעס קצת איבד מעוצמתו, והיא הצליחה להתחיל לבדוק מה באמת חשוב לה בקשר עם לינור.

שאלות שמובילות להקשבה עמוקה

כמאמנות ומאמנים, יש לנו תפקיד חשוב – לעזור למתאמנת לראות את עצמה מעבר לסיפור שהיא מביאה. להקשיב באמת זו לא רק משימת הקשבה פעילה, אלא גם היכולת להרגיש את מה שנמצא מתחת לפני השטח. איך עושים את זה? הנה כמה כלים שיכולים לעזור:

1. להקשיב לא רק למילים, אלא גם לרגשות שמאחוריהן- מה הטון? מה הרגש שמסתתר מאחורי הכעס או העלבון? מה המתאמנת מרגישה באמת? הרבה פעמים, הקשבה לרגש שמאחורי הסיפור מאפשרת גישה לרבדים העמוקים יותר.
2. לשאול שאלות שמכוונות פנימה, לא החוצה- במקום לשאול על פרטי הסיפור – “מה היא אמרה?” או “למה היא עשתה את זה?” – אפשר לשאול: “מה את מרגישה עכשיו כשאת מספרת לי את זה?” או “מה המשמעות של זה עבורך?” שאלות כאלה עוזרות למתאמנת לצלול פנימה ולהכיר את הרגשות שלה טוב יותר.
3. להשאיר מקום לשתיקות-  השתיקות הן רגעים חשובים לעיבוד ולהתבוננות. כשהיא השתתקה לרגע והביטה פנימה, היא הצליחה לגלות מה באמת מכביד עליה.

לדבר על הכאב כדי לשחרר אותו

ברגע שהכאב עולה על פני השטח, משהו חדש מתאפשר. אחרי שזיהתה את תחושת הבדידות שלה, היא הבינה שיש לה צורך בקשרים הדדיים יותר, ולא רק כאלה שבהם היא תומכת בלבד. ההבנה הזו פתחה בפניה אפשרויות חדשות, וגם העניקה לה את הכוח לבחון מחדש את הקשרים בחייה.

כשהיא עזבה את הפגישה, היא כבר לא הרגישה כעס. היא הבינה שיש לה צורך אמיתי בחברות שבה היא תוכל להיות גם זו שמקבלת תמיכה. לאט לאט, היא התחילה לדבר על זה באופן פתוח עם חברותיה – לא מתוך ביקורת או תלונה, אלא מתוך הצורך הפנימי שלה להיות נראית ומוערכת.

לסיכום – הקשבה שמעבר לסיפור

הקשבה מעמיקה מאפשרת לנו לגלות מה באמת עובר על המתאמנים שלנו ולסייע להם להתחבר לעצמם. זהו תהליך שמאפשר לרגשות כמו כעס או עלבון להתגלות במלואם, ואז להתפוגג, ומאפשר למתאמנים לגלות את הצרכים האמיתיים שלהם. כשאנחנו לומדים להקשיב באמת – לא רק למילים אלא גם למה שלא נאמר – אנחנו יוצרים מרחב שמאפשר ריפוי והתקדמות.

הקשבה מעבר למילים היא אמנות, אך זו אמנות שכל מאמן יכול לפתח כדי להוביל את המתאמנים לעבר תובנות משמעותיות וחיים מלאים יותר.