להפוך תלונות לשיח מרפא – תקשורת אפקטיבית שיוצרת שינוי
תקשורת אפקטיבית שיוצרת שינוי- בבוקר שקט היא התיישבה מולי, עיניה נוצצות. “פעם ראשונה שהוא הקשיב לי,” היא אמרה בהתרגשות. הפעם זה היה שונה: לא הייתה מלחמת עולם, לא עימות – רק שיחה פשוטה שבה היא אמרה את מה שבאמת רצתה. ללא צעקות, ללא מגננות, ואיכשהו – זה עבד.
היא תיארה את הרגע. ״כמו בכל שבת, בעלי ניסה לגרור אותי לוויכוח, אבל הפעם היא חיכיתי. חיכיתי שהילדים יתפזרו ואז עליתי אחריו לחדר. במילים ברורות ואסרטיביות, בלי להיגרר לוויכוח, בלי להתלונן אמרתי לו מה אני מרגישה ואני צריכה ממנו. והוא פשוט… הקשיב לי. פתאום הבנתי שאני רק צריכה לדבר, להגיד מה שאני רוצה,” אמרה לי, מלאת שמחה. ״זה כזה פשוט.”
מפחד מניהול עימותים לשיחה ברורה
עבור רבים מאיתנו, עימותים ומריבות הופכים להיות זירות מאבק. אותם רגעים יכולים להיות טעונים כל כך, עד שאנחנו מרגישים קטנים ומפוחדים לנוכח כעס, כאילו אין לנו את הכלים לעצור אותו. אותה מתאמנת, התרגלה מילדות ולאורך השנים להימנע מעימותים. השינוי החל כשהיא הבינה שכל הימנעות כזו רק מעמיקה את תחושת הפחד והבדידות. ההכרה הזו יצרה מוטיבציה לשינוי, וכשהיא זיהתה מה היא רוצה לשנות – התחיל תהליך חדש של שחרור.
מתלונתיות וכוחניות לבקשה ברורה – להפוך תלונה לתקשורת אפקטיבית
פעמים רבות, כשאנחנו מרגישים מתוסכלים – אנחנו מגיבים בתלונתיות. תחשבו כמה פעמים ביום אתם אומרים משפטים כמו:
- ״אני לא יכולה עם כל הבלגן הזה כבר״
- ״למה האור דולק? אנחנו לא חברת חשמל״
- “אתה אף פעם לא מקשיב לי!”
- “הכיור מלא כלים, מה אתם חושב שאני משרתת?”
הנטייה להתלונן היא אוטומטית, אבל תלונה, כמו שהיא, לא מניעה לפעולה – להיפך. היא סוגרת את האפשרות לשיח. התלונה גורמת לצד השני להרגיש מותקף, ואז נכנסים לפעולה מנגנוני הגנה אוטומטיים: תקיפה, בריחה (פיזית או רגשית), או שתיקה והתכנסות. וחמור עוד יותר, הדפוס הזה של תלונתיות והתעסקות עם האחר, מה הוא צריך להיות ולעשות כדי שאני אהיה מאושרת, ארגיש מוערכת ושביעת רצון, מנתקת אותנו מעצמנו וממה שאנחנו באמת צריכים ומבקשים ברגע הזה. במקום להתמקד במה שבאמת רוצים עכשיו, התלונה מושכת אותנו אחורה ומתעסקת במשהו שכבר עבר ואין מה לעשות איתו יותר. בקשה עוסקת בהווה (במה שמרגישים כרגע) ובה שאני מבקשת שיהיה מעכשיו והלאה. פותחת אפשרויות לשינוי.
אז איך הופכים תלונה לבקשה אפקטיבית?
הנה תרגול פשוט שכל אחד יכול לנסות:
- לעצור ולנשום. רגע לפני שמתחילים לבקר ולהתלונן, עוצרים ושואלים את עצמכם: מה אני רוצה עכשיו? מה אני רוצה שיקרה בהיבט הזה מעכשיו והלאה? איך אני רוצה שזה יהיה.
- לנסח את זה כבקשה ברורה. לאחר שזיהינו את הצורך המיידי, לדבר אותו כבקשה כנה ולא מאשימה. לדוגמה: במקום להגיד, “למה אתה תמיד משאיר האור דולק?” נוכל לומר, “חשוב לי שתהיה איתי בעניין הזה של האור, אני מרגישה (כרגע) מאוד לבד במאבק ובניסיון לחסוך בהוצאות. אשמח שתמצא דרך לכבות את האור כשאתה יוצא מהחדר. אפשר לחשוב יחד מה יכול להזכיר לך. אולי פתק על הדלת או על מתג החשמל?.”
כשהמתאמנת שלי תרגלה את הפרקטיקה הזו של להפוך תלונה לבקשה, קרה לה משהו מדהים: קודם כל היא למדה לעצור ולזהות את הצרכים שלה ברגע הזה. דבר נוסף, היא למדה איך לבטא את הצרכים שלה בבהירות, מבלי להיגרר למאבק. ניתן לומר שבפעם הראשונה, היא לא הרגישה שהיא צריכה להיאבק כדי שיראו ויקשיבו לה – היא פשוט הכניסה את עצמה למשוואה בצורה טבעית ובשלווה.
תקשורת אפקטיבית שיוצרת מרחב חדש
בעזרת תהליך של התבוננות פנימית, כולנו יכולים ללמוד לעבור מתלונה לתקשורת אפקטיבית שמאפשרת גדילה. כאשר נבחר להקשיב באמת, ניצור סביבה שבה כל אחד יוכל לדבר, לשתף ולהרגיש מובן. בדיוק כמו שאמרה המתאמנת שלי בסוף השיחה: בעקבות התהליך הזה זכיתי בעצמי והבנתי טוב יותר מי אני ומה אני צריכה. היכולת לדבר ולהגיד את זה גורמת לי להעריך את עצמי יותר. אני לא צריכה להיאבק יותר שיעריכו אותי, אני פועלת באופן שגורם לי להעריך את עצמי.”
כמה פשוט, וכמה משנה חיים.
מחבקת אתכם,
באו להציץ באינסטגרם שלי