הדרך להשמיע את קולך

היא עמדה על הבמה, מביטה בקהל מהוססת, משפשפת את כפות ידיה בשמלת הערב המהודרת שנבחרה בקפידה לרגע הזה. יכולתי לראות את ליבה הולם בפראות ולחוש את המאמץ שלה להישאר יציבה מול המיקרופון. “תודה שהגעתם,” היא לחשה בהתרגשות, מבטה עובר על פני האנשים היקרים לה, שמילאו את הפאב הקטן בארסוף.

“אני מאוד מתרגשת,” היא הוסיפה, וקולה רעד מעט. “האמת, הלב שלי מרגיש כאילו הוא עומד לפרפר כאן מול כולכם.” הקהל חייך באהדה, ובתוך השקט העוטף אותה היא נשמה עמוק, ואמרה: “אמרו לי שזה ‘נורמלי’ ושזה יעזור לי להרגיש יותר טוב. זה לא ממש עוזר… טוב, אולי קצת. יאללה, בואו נתחיל.” ואז היא החלה לשיר – שיר אחרי שיר, מלווה בפסנתר, כשעשרות זוגות עיניים מביטים בה באהבה ובתמיכה.

היא ידעה שהיא ניצחה, ואני ידעתי זאת גם כן. המאבק ארוך השנים בשתיקה, בחרדה, בפחד מהסמקה, התפוגג מולנו כמו מסך שנקרע.

הסיפור מאחורי הקול – הדרך לשחרור מהפחד

כאשר היא הגיעה אלי, היא ביקשה שאעזור לה להתכונן לדינמיקה קבוצתית לקראת ראיון עבודה, אבל מתחת לפני השטח היה שם משהו גדול יותר. היא תיארה בפני פחד משתק מעימותים חברתיים והסבירה איך חשש מהסמקה ומביקורת גורם לה להימנע מלהביע את דעתה. “יש לי הרבה מה לומר,” היא אמרה, “אבל בכל פעם שאני מנסה לדבר מול אחרים, אני מרגישה איך הפנים שלי בוערות.”

כמאמנת, ראיתי את הפוטנציאל שלה והבנתי שהפחד מהסמקה הוא לא רק בעיה בפני עצמה, אלא גם חסם שמונע ממנה להתחבר לעצמה ולבטא את הכישרון האמיתי שבה. שאלתי אותה: “מי את כשאת לא מפחדת?” והיא החלה לחשוף את סיפוריה – התנדבות במד”א, עניין עמוק בסביבה ובפוליטיקה, ואהבה גדולה לשירה. היא סיפרה לי על חלום ישן, להופיע בערב רסיטל – חלום שנשכח, אך מעולם לא באמת ויתר עליה.

לעבוד על הקול – שלב אחרי שלב

בכל משימה שלקחה על עצמה עבדנו יחד – חיברנו אותה לכוחותיה מצד אחד, ובמקביל עבדנו על התמודדות עם הפחדים. שלב אחר שלב, היא צלחה משימות קטנות: לקרוא שמות בכיתה, לשאול שאלה באחת ההרצאות, לבנות מצגת ולהציג אותה בפני קבוצה של חברים. היא למדה איך להיות נוכחת בכל רגע ולהשמיע את קולה, גם כשהיא מרגישה לא בנוח.

במקביל, עבדנו גם על הקול שלה בתוך קשרים אינטימיים. אנחנו מדברים רבות על הקשר בין יכולת הביטוי במרחב הציבורי ליכולת הביטוי במרחב האישי, במיטה ובזוגיות. היא למדה לדבר, לשאול ולהביע את צרכיה – גם בהקשרים האלה. בהדרגה היא החלה לשים לב איך הכוחות שהיא מגלה בכל תחום מזינים אחד את השני.

לקראת הערב הגדול – להפוך את החלום למציאות

כשהרגישה חזקה מספיק, התחלנו לתכנן את ערב הרסיטל. היא מצאה בעצמה פסנתרן שילווה אותה, התחברה למורה לפיתוח קול, ויחד כתבנו את הנאום הקטן שתאמר ברגע שתעלה לבמה. היא ידעה שהחשש עדיין שם, אבל גם ידעה איך להכיל אותו, איך לנשום דרכו ולהמשיך לשיר.

להשמיע קול גם כשפוחדים

היום, היא מבינה שגם אם בכל פעם שתעמוד מול קהל הלב שלה ירעד, גם אם היא תסמיק ותתרגש – היא לא תוותר על הקול שלה. היא בחרה להשמיע את הקול שלה ולהיות נוכחת, מלאה וגלויה. התהליך שעברה הביא אותה להבנה עמוקה של הכוחות שבתוכה ושל יכולתה להתגבר על הפחד ולהגשים את התשוקה שלה.

הסיפור שלה הוא תזכורת לכל אחת ואחד מאיתנו: אומץ הוא לא היעדר פחד – הוא ההחלטה לפעול, להשמיע קול ולהיות נוכחים, גם כשהפחד שם.